רציתי לשתף אתכם בקטע מתוך הספר (המדהים, אם יורשה לי לציין) "אמנות האהבה" של אריך פרום:
"האהבה כפעילות הוגדרה על ידי שפינוזה. הוא מבחין באפקטים בין אפקטים פעילים וסבילים, 'פעולה' ו'תאוות'. בהפעלת אפקט סביל האדם נדחף, משמש נושא למניעים שאינם נהירים לו עצמו. בדרך זו מגיע שפינוזה לכלל דעה שהמוסר והכוח אחד הם.
צרות העין, הקנאה, האמביציה, כל מין של חמדנות, הן תאוות; האהבה היא פעולה, השימוש בכוחו של האדם, שאינו ניתן להפעלה אלא מתוך חירות ולעולם לא כתולדה של כפייה.
האהבה היא פעילות, לא אפקט סביל. על דרך ההכללה היתרה אפשר לתאר את האופי הפעיל של האהבה באמרנו כי בראש ובראשונה האהבה נותנת, לא מקבלת.
הנתינה מהי? כל כמה שהתשובה לשאלה זו נראית פשוטה, הריהי לאמיתו של דבר מורכבת ביותר ורבת משמעויות. אי-ההבנה הרווחת ביותר היא זו המניחה כי הנתינה היא ויתור על משהו, שלילת משהו, הקרבה. האיש אשר אופיו לא חרג בהתפתחותו מאותו שלב שבו שולטת הקבלה, הניצול או האגירה, מוחש לו מעשה הנתינה בדרך זו. האופי השווקני נכון לתת, אולם רק תמורת קבלה. בתתו ללא קבלה הריהו בעיניו כמי שרומה.
בני האדם שהאוריינטציה שלהם היא בלתי פרודוקטיבית מוחשת להם הנתינה כהתרוששות. לכן רוב הנמנים על סוג זה ממאנים לתת. יש עושים הנתינה מידה טובה במובן הקורבן. הללו חשים שמשום שהנתינה כרוכה בצער חייב אדם לתת. מידת הנתינה נעוצה בעיניהם בעצם מעשה קבלת הקורבן בעיניהם הכלל שמוטב לתת מלקבל משמעו שמוטב לסבול מחסור מלהתנסות בשמחה.
האופי הפרודוקטיבי, בעיניו נודעת לנתינה משמעות שונה לחלוטין. הנתינה היא הביטוי העליון לפוטנציה. בעצם מעשה הנתינה הריני חש את עצמי, עשירותי, כוחי. חוויה זו של חיוניות ופוטנציה מוגברת ממלאת אותי שמחה. אני חש את עצמי כשופע, מוציא, חי, ועל כן כמלא שמחה. הנתינה משמחת יותר מן הקבלה, לא משום שחיסור היא, אלא משום שביסוד מעשה הנתינה מונח ביטוי חיותי.
בתחום הדברים החומריים הנתינה פרושה עשירות. לא האיש אשר רב לו הוא עשיר, אלא האיש המרבה לתת. האוגר החרד שמא יאבד משהו הוא, במובן הפסיכולוגי, איש עני, מרושש, ואחת היא כמה יש לו. כל המסוגל לתת את עצמו עשיר הוא. הוא חי את עצמו כאיש היכול להעניק מעצמו לאחרים.
הנתינה משתמעת ממנה הפיכת הזולת לנותן, ושניהם שותפים לשמחה שהם שמחים במה שבראו. במעשה המתן נולד משהו, והשניים הנוגעים בדבר אסירי תודה הם על החיים הנולדים למען שניהם.
בייחוד לגבי האהבה משמעו של דבר הוא: האהבה היא כוח המוליד אהבה. האין-אונות היא אי היכולת להוליד אהבה. רעיון זה בוטא יפה על ידי מארכס: 'תניח', הוא אומר, 'אדם בתורת אדם, ויחסו כלפי העולם כיחס אנושי, ותוכל להמיר אהבה באהבה, אמון באמון וכו'. אם רצונך ליהנות מן האמנות עליך להיות אדם שנתכשר באמנות; אם רצונך להשפיע על אנשים אחרים, עליך להיות איש שנודעת לו השפעה מעוררת ומקדמת באמת על אנשים אחרים. כל אחד מיחסיך כלפי האדם וכלפי הטבע מן ההכרח שיהיה ביטוי מפורש לחייך הממשיים, האינדיבידואליים, התואם לנושא רצונך. אם אוהב אתה ואינך מעורר אהבה, כלומר, אם אהבתך כמות שהיא אינה מולידה אהבה, אם באמצעות ביטוי של חיים כאדם אוהב אינך הופך את עצמך לאדם אהוב, אהבתך היא חסרת אונים, אסון'.
כמעט למותר הוא להדגיש את העובדה שכושר האהבה בתורת מעשה-נתינה תלוי בהתפתחות אופיו של האדם. תנאי מוקדם לכך אוריינטציה פרודוקטיבית מכרעת. באוריינטציה זו התגבר האדם על התלות, על כל היכולת הנרקיסית, על החפץ לנצל אחרים, או לאגור, וסיגל לו אמונה בכוחותיו האנושיים שלו, אומץ לבטוח בכוחותיו, בהשגת מטרותיו. ככל שתכונות אלה נעדרות בו, חושש הוא לתת את עצמו – כלומר לאהוב".
אומנות האהבה
